<h1>רבינו ירוחם מישרים נ"ו ח"א</h1>
<h2>דף ז.</h2>
כתב רבינו תם בספר הישר וכן הרא"ש בעל חוב גובה מעות כשיש לו מעות ואם אין לו נותן טלטל או קרקע כמו שירצה מלוה כי טלטל יותר טוב לו מקרקע שאם לא ימכר כאן ימכר במקום אחר ונותן לו בשומא טובה שלא יטרח מלוה למכור כלומר דבר שיוכל לעשות מעות יותר בקרוב וכן בכתובות. ועוד פשוט ואם תולה מעותיו בגוי אמרי' ליה מכור קרקעך אתה ותן לו מעותיו כן פרשב"ם בתרא פר' המוכר וכן כתבו הגאונים בתשובה שאם יש ערער לגוי על קרקע הלוה ומתירא מלוה ליטול הקרקע כופין הלוה שימכור ויביא מעו' ואם לא יודע בודאי הערעור ובית דין מסופקים שמא יש לו מטלטלין מחרימין תחלה על כל מי שיש לו מטלטלין ולא יביאם לבית דין על בעל חובו והרמב"ם ז"ל כתב אם לא נודע לו מטלטלין מחרימין על כל מי שיש לו מטלטלין ולא יביאם ואחר כך יורדין לבינונית שבנכסיו במלוה ולוה פי"א קמא וכתבו התוספות פ' מי שהיה נשוי בראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה וכו'. ואם יש הפסד גדול ללוה לפרוע מעות שמפסיד כנגדן ולא יפסיד אם נגבנו טלטל או קרקע אין כופין אותו לפרוע מעות. ועוד כתב הרמב"ם ז"ל במי שהו' כשר והולך בדרך תום שאסו' להשביעו שאין לו כלום ומי שהוא רמאי ויודעין שיש לו ומבריח ורץ לישבע כתקנת הגאונים אין משביעין אותו אלא הדיין חייב לעשותו ולנדותו ולכפותו בכל מיני כפייה עד יפרע כי פריעת ב"ח מצו'.
<h2>דף ז:</h2>
בעל חוב כשאין ללוה מעות ולא טלטל גובה קרקע מן הבינונית של לוה. ואם התנה גובה מעדית לפי תנאו ושיגבה לו מה שירצה או שקיל ביוקרא דלקמיה ובעל חוב שבא לגבו' עדית קרוב ובינוני' רחוק גובה עדית קרוב גטין קמא. ולעולם אינו יכול לכופו בעדית ולא בזיבורית כי גם בבינונית אם יש לו הרבה שדות ממנו אינו יכול לכופו שיתן לו אלא אותו שדה שירצ' לוה וכן הדין שאינו יכול לכופו שיתן לו אלא בינונית כדינו כי יאמר חביבה עלי ואיני רוצה ליתן לך אבל גלה דעתו שרוצה למכור זיבורית או עדית לאחרי' או לי דמים מרובים כופהו שיתן אותה לו בשיוויה כן כתב הרא"ש וכן כתב הרב רבי יונה ואם בזמן הגבייה שהוא בתשרי הקרקעו' הם בזול וכשיבואו יומי ניסן יהיו יותר ביוקר יכול לכופו שיתן לו זיבורית כמו ששוה עתה אבל לא עדית לפי גרסא ראשונה בגמר' קמא שאמר הב לי זיבורית טפי פורתא לא גרסי' עדית ויש מי שכתב שיכול לכופו נמי שיתן לו מן העדית דגרסי שם או עדית בציר פורתא. ואם אתה רוצה זיבורית או עדית טול.
<h2>דף ח.</h2>
מי שיש עליו כתובת אשה ובעל חוב ונזיקין ויש לו עדית ובינונית וזבורית או שנים מהם או א' מהם לבד היאך יגבו תמצא בדיני נזיקין בח"א. כשיש להם לגבות מכמה כגון בעל חוב מבינונית ונזיקין בעדית ולכתובה בזיבורית ומכרן לא' או לשלש' בבת אחת כולן נכנסו תחת הבעלים וגובה כל אחד כדינו ובזה אחר זה כלומר לג' לוקחין כולן גובין מן האחרון אין לו גובין משלפניו אין לו גובין משלפני פניו דכל חד וחד אמר הנחתי לך מקום לגבות הימנו ואם מכרן לא' בזה אח' זה דינו כג' וגובין כלן מן השדה האחרון שלקח אף על פי שהיא זיבורית ואם אין תשלו' גובין משלפניו כלו' מן השנייה שלקח ואם אין תשלום גובין משלפני פניו כלומ' מן הראשונה שלקח ואם לקח עדית באחרונה לפרש"י נזקין בבינונית שיכול לוקח לומר או קח בינונית או החזיר שטר המכירה מן הזיבורית למוכר שהוא הלוה פי' בקנין אחזיר לו השדה או השטר בכתיבה ובמסירה ותגבה ממנו שהנחתי לך מקום לגבות ממנו ובעל חוב בבינונית שאם יאמר לו אחזי' השטר מזיבורית למוכר או קח זיבורית ואמר לו בעל חוב כשתחזי' מאח' שאינך רוצה לתת לי בלא חזרה אלא זיבורית ולפי' נוטל בינונית זולתי אם יחזיר השטר וכן הדין בנזיקין שלא יטול זיבורית מזה הטעם אבל בבינונית אינן יכולין לומ' נזיקין ובעל חוב לכשתחזיר או נקח עדית שלקחת באחרונה ולפי' שפירשו המפרשים בנזקים וכן בבעל חוב יוכל לומר או תקח זיבורית או אחזיר וחשבינ' ליה כמו עשוי כלומר כמי שהחזיר דבר ויקחו זיבורי' כי אפילו נזיקים אינן גובין מן המשועבדים במקום שיש בני חורין אפילו זיבורית ויגבו זיבורית וכן פירשו בתוספות וכן הרא"ש ולר"ח כתובת אשה בזיבורית אפילו לקח עדית באחרונה. ואם המוכר מת שהו' הלוה והניח יתומים בין גדולים בין קטנים אינו יכול לומר לוקח אחזיר השטר דיתומים לאו בני פרעון נינהו וגובה כל א' כדינו נזקין בעדית בעל חוב בינונית כתובה זיבורית ואינן גובין כולם מעדית שלקח באחרונה אף על פי שמשועב' להם כמו לג' מטעם הנחתי לך מקום לגבות ממנו וכו' לפי שיכול לומר לוקח תקנה דלקוחות הוא הנחתי לך למקום וכו' אי איפשי בתקנת חכמים אלא תגבו כל א' בדינו קמא. וכתב הרא"ש שאם נזקים יפייסו ללקוחות הראשונים שיניחום לגבות מהם לא מצי בעל חוב וכתובת אשה למימר לנזקים כבר נסתלק שעבודך מהם כדי שיניחו בני חרי אצל המוכר משום דאמרו נזקין כולהו משועבדים לי לבד שתקנו חכמים לתועלת' שלא אפרע מהם כל זמן שיש שם בני חרי ואם הם מניחים ומוחלין על תקנתם אתם מה לכם עלי אני אגב' מכל מה שארצ'. יש מן הגדולים שפסקו שכל מה שאמרנו דטעין לוקח כגון אחזיר השטר או אי איפשי בו וכו', ואי לא טעין איהו לא טענינן ליה אנן. וגם כתבו שלא נחשוב חזרת השטר כמו שהוא עשוי אלא יכולין לטעון לו תחזיר פעם אחת ויש מי שכתב דאי ליתא ללוקח או שלא ידע לטעון טענינן ליה אנן וחשבינן לי' כמו עשוי ואינן יכולין לטעון תחזיר וכן כתבו בתוספות וכן כת' הרא"ש וכן עקר.
<h2>דף צז.</h2>
מלוה חבירו על המטבע פירש רש"י שהלוה לו מעות או מכר לו פרקמטיא על מנת שישלם לו מעות כלומר שקצץ לו מעות ונפסל ואינו יוצא במדינה זו כיון שיוצ(י)א במדינה אחרת מיקרי מטבע ודוקא שיש לו דרך למלוה למדינה האחרת שזה המטבע יוצא שם ולא קפדי כל כך מלכיות אהדדי לחפש אם שום אדם מוליך מאותו מטבע שם ואי לית ליה אורחא להתם אפילו לא קפדי או אפי' אית ליה אורחא להתם וקפדי כל כך שמחפשין (לו) [לא] מקבלו ואם אין מלכיות מקפידין כלל אפילו לית ליה אורחא להתם מקבלו ואם יש לו דרך לשם ויכול להוליכו על ידי הדחק שאין מחפשי' מקבלו ודוקא שהתנה לקבל מטבע אבל בסתם בלא תנאי נותן לו מעות שהלוהו ואפילו אינו יוצא בשום מקום. ועוד פשוט ואם התנה והוסיפו על המטבע הראשון ולית ליה אורחא למקום שהמטבע הראשון יוצא וצריך ליתן לו ממטבע החדש יתנהו לו ואין בו משו' רבית ודוקא שלא הוסיפו על המטבע יותר מחמש והוא דלא זילי פירי מחמת אותו תוספ' אף על פי שהשביח לגבי כסף כי החומש יכול לגבות הכסף להתיכו פעם אחרת ובשכר הצורף אבל יותר מחומש (מלבד) [מלבר] או זילי פירי מחמת אותו תוספת יש בו רבית ויתן לו מהמטבע החדש במשקל הראשון לא לפי מנין. קמא. וכתב רב אלפס וה"ה אם פחתו וכך במקום שנושאין ונותנין בכספים של משקל ופיחתו או הוסיפו מן הכסף הכל ענין א' הוא והראב"ד דוקא בהוסיפו דמיחזי כרבית אבל פיחתו לא והרא"ש כרב אלפס כי יש לנו לחוש נמי להפסידא דמלוה ואם עושה המלך כשמשנה המטבע שכל מי שחייב לחבירו כמה יתן לו מהמטבע החדש דינא דמלכותא דינא וכן כתבו האחרונים קמא. משמתין וממתינין מבני חרי צ' ימים ממשעבדי שלשים יום ולא יותר כך כתב בעל העטור בפ' הגוזל עצים וכן כתב רב האיי בתשובה ואינו מודה הרא"ש לדבריה' קמא.
<h2>דף קיב:</h2>
סדר גביית החוב כתב ר"ח סדר הדין בגביית החוב מוציא מלוה שטרו בבית דין ומקיימו ומחייבין הלוה לפורעו לא פרעו קורעין שטר החוב וכותבין למלוה אדרכתא על נכסי הלוה ומכריזין ואחר ההכרזה שמין נכסי הלוה ומחליטין למלוה לא מצא נכסים בני חורין כותבין לו טורפא ואחר שיטרוף קורעים הטרפא וכותבין לו אדרכתא על נכסים אלו ואחר כך קורעים האדרכתא וכותבין לו שומא על שדהו ומחליטין אותה למלוה ואוכל פירות מכי שלמו יומי אדרכתא ע"כ ולמדנו מדבריו שאפילו יש נכסים ידועים ללוה כותבין אדרכתא וכן כתב הר"ם במז"ל וכיצד כותבין האדרכתא אם לנכסים בני חורין הורידוהו אומר איש פלוני נתחייב לפלוני כך וכך בדין ולא נתן לו מעצמו וכתבנו לו אדרכתא זו על שדה פלוני שלו ואחר כך שמין לו שלשה מאותו שדה כנגד חובו ומכריזין עליה כפי מה שיראו עד שיפסקו המוסיפין ומורידין אותו בחובו לקרקע ששמו אותה וקורעי' שט' החוב אם היה שטר שם. ומה שכתב ר"ח דאחר הכרז' שמין נכסי לוה תמהו עליו דשומא קודם הכרזה וכן כתב הראב"ד דטירפא על בני חרי ואם אי' לו בני חרי כותבי' אדרכת' על משעבדי וקורעי' הטירפא וכשטרף מן הלקוחות עושין לו שומא קורעין אדרכתא ומכריזין מי יעלה על השומא או יקחנה התובע לעצמו וקורעין שטר השומא וכותבין שטר חלוטה ע"כ ורב אלפס כתב כר"ח שהטירפא הוא על משעבדי והאדרכת' על בני חרי ועל משעבדי וזהו הסדר לפי דברי רב אלפס אם בא הלוה כששולחין בעבורו אם יש לו מעות נותן לו מעות ואין יכול לסלקו בדבר אחר ואם אין לו מעות פורעו מן המטלטלין ואם אין לו מטלטלין נותן לו קרקע בהכרזה ובשומא ואי לא ציית דינא כלומר שלא רצה לבא ולפורעו מקיימין השטר וקורעין אותו וכותבין לו אדרכתא על אחד מקרקעותיו של לוה אם אין לו מטלטלין ומכריזין על אותו קרקע ואם לא מצאו קונ' עושין לו שומא בכדי חובו על פי שמאין בקיאין וקורעין האדרכתא וכותבין לו שטר שומא ומורידי' אותו לתוכה ואם אין לו בני חורין ויש לו משועבדין משביעי' המלו' שלא נפרע כלום וקורעין שטר החוב וכותבין לו אדרכת' על אותו שדה ומכריזין עליה שלשים יום כדרך שעושין לנכסים בני חורין ואם לא מצאו לו אפילו משועבדין קורעין שטר חובו וכותבין לו טירפ' ומחפש בכל מקום שי[מ]צא וכשימצא הן בני חורין הן משועבדין ב"ד של אותו מקום קורעין הטירפא וכותבין לו אדרכתא ומכריזין עליה כמו שכתבתי למעלה וזהו טופס של אדרכתא כשהיא על בני חורין במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטר על פלו' בכך וכך דינרין וזמנו כך וכך ותבענא ליה לדינא ולא ציית דינא ואנן אשרנוהי וקיימנוהי לשטרא וקרענא ליה וכתבנא לי' שטר אדרכתא דא על קרקע פלוני ואיניש לא ימחה בידיה מיומ' דנן ולעלם ומאי דהוה קדמנא כו' וכשכותבין אותה על נכסי' שאין בני חורין כותבין ואשבענא ליה דלא יתפרע מהאי מידי וקרענא ליה וכתבנא ליה אדרכתא וכו'. ואם הוצרכו לכתוב טירפא כותבין וקרענא לטירפא והדר כתיבנא ליה שטר אדרכתא וכו' וכן כותבין שטר טירפא במותב תלתא כחדא הוינא ואפיק פלוני שטרא דהוה ליה על פלוני בכך וכך וזמנו כך וכך ותבענא לפלוני לדינא ולא אשכחנא ליה נכסי אשרנוהי וקיימנוהי לשטרא וקרענא ליה ואשבענא ליה דלא איתפרע מידי מהאי שטרא והדר כתיבנא ליה שטר טירפא דליזיל ולטרוף בכדי חובו מכל נכסי דפלוני הן בני חרי הן משעבדי ובתר דאכתיבנא אדרכתא אכרזנא על ההיא שלשי' יום כדאתקי' רבנן ולא אסיקו דמי דילה אלא כך וכך זוזי אי נמי לא אשכחן מאן דזבן ושדרנא מבי דינא אינשי מהימני ובקיאי בשומא ושמו הדין ארעא בכך ובתר דשמוה להאי ארעא קרענא לשטר אדרכתא וכתבנא ליה שטר שומא דא למיהוי ליה לראיה ולזכות ומעתה ליחזת לההיא ארעא וליעביד מיניה בכל רעות נפשא לזבונא ולאורותא וכו' ואיניש לא ימחה בידי' מן יומא דנן ולעלם ואי אתי איניש מעלמא וטריף לה מהדין פלוני דשיימינן ליה אחריותא על הדין פלוני דהות דילי' מקדמת דנא. וכשמוכרין אותה לאחר כותבין כך במותב תלתא כחדא הוינא כד אנפק פלו' שטרא דאדרכתא על ארעא פלו' ואכרזנ' על ההיא ארעא תלתין יומין כד חזי לנא ובתר הכי אתא פלוני דנא ויהיב דא כך וכך וזביננא נהליה אנחנא בי דינא לההיא ארעא ואשלם הלין זוזי דמי זיבונא דנא ויהבינון להון לבעל חוב ומיומא דנן ולעלם לא להוי ליה רשותא למיתבעי להאי פלוני בהאי ארעא ואחריו' הדין ארעא על פלוני בן פלוני וחומר שטר זביני הדין כחומר שטרי כל זביני. מי שנשבע לפרוע לחבירו לזמן קבוע ועבר הזמן ולא פרעו והאחר לא תבעו אינו עבריין מאחר שלא תבעו וגם אינו פטור מן השבועה כי עדין במקומה עומדת כי עיקר השבועה על הממון והזמן לזרז למהר הפרעון ובכל זמן שיתבענו צריך לפורעו בכח השבועה כך כתב הרא"ש בתשובה. מי שנשבע לחבירו לפרעו לזמן ידוע וכשהגיע הזמן הלך המלוה לעיר אחר' אין דין הלוה מחוייב להוליכו אחריו שלא על דעת כן נשבע והרי הוא כמו שהתנה בפי' אם ימצא בעיר ולב"ד אין מחוייב ליתן דפרעון ביד בית דין לא הוי פרעון אלא יזמינם ברשותו שאם יבא חבירו יהיו מוכנים ליתן לו ולא דמי לגוזל ונשבע שיוליכנו אחריו דשאני התם דכתב קרא לאשר הוא לו וכו' כך כתב הרשב"א בקמא. ומי שנשבע לחבירו לפורעו ליום ידוע לחדש וחל אותו יום בשבת פורעו קודם השבת או יתן לו משכון של כסף כי שוה כסף ככסף ולא יעבור על שבועתו ואף אם נשבע לפורעו במעות ולא במשכון.
